אחרי מנוחה טובה הלילה, קמנו מאוששים ומוכנים לדרום דקוטה.
פתחנו בנסיעה בדרך נופית Iron Mountain Road המתפתלת לה בין הרים ובין סלעים ויש בה תצפית נהדרת להר ראשמור מרחוק.
כשרואים את הפסל הענק בסביבה הטבעית שלו … מדהים איך הצליחו לעשות זאת!
(לקבלת תחושה לגודל – האף של ג'ורג' וושינגטון – השמאלי ביותר בתמונה – גדול יותר מבנאדם..)
אבל למי שדרכים מפותלות עושות בחילה והרגשה רעה – כדאי בכל זאת לחשוב פעמיים.
הדרך הובילה אותנו ליעד הראשון של היום –Custer State Park.
אומנם "רק" סטייט פארק, אבל יש בו כמה וכמה מוקדי עניין.
התחלנו בכביש שנקרא Wildlife loop.
לא בטיימינג אופטימלי לבעלי חיים (לכן שאפתי להספיק זאת אתמול בערב, מה שלא הצליח) אבל קיוויתי לטוב.
נסענו… שום בעל חיים לא נראה באופק.
בקצה הדרומי של הכביש הלולאתי הזה יש חבורה של חמורי בר.
הם תמיד שם ומותר להאכיל אותם.
באנו מצויידים מראש בסלרי, אבל החמורים צחקו לנו בפרצוף… שנאכל סלרי כשיש גזר מתוק? ותפוח??
מזל שאנשים נדיבים נתנו לנו את שאריות התפוחים שלהם…
פיקאצ'ו האכיל את החמורים ,חביב ולא יותר מכך. אולי לגילאים נמוכים יכול להוות אטרקציה טובה יותר. פה אפשר לראות שהחמורים מכורים למתוק ומלוח ממש כמו בני האדם.. מישהו פיזר להם משהו מלוח על הסלע והם ליקקו בהנאה
המשכנו הלאה בכביש.. ראינו עדר אחד של ביזונים רחוק מאוד מהכביש.
נראה כבר בילוסטון…
רק ביזון אחד חרג מהעדר ואפשר היה לראות אותו יותר מקרוב.
איך אסכם את האיזור הזה בפארק? די מאכזב.. אולי בשעה אחרת טוב יותר אבל נראה לי שפשוט אין שם יותר מדי ביזונים.
זו דרך ארוכה מדי (וחמה) בשביל התמורה שהיא נתנה לנו.
עצרנו להתאוששות ליד Blue Bell Lodge, בחנות המכולת (הממוזגת היטב!!) מצאתי את השילוט הבא בשירותי הנשים :
עייפים מהחום עצרנו באגם – Legion lake.
יש פה חוף קטן ויש השכרת סאפים וכו'
אבל.. חם כבר אמרתי?
לא היה לי כוח להתחיל לשרוץ בשמש, למרות שהיו בגדי ים באוטו.
אולי למי שבא מראש ליום כזה באגם – יכול להתאים.
אנחנו ממשיכים הלאה.. מדובר בלא מעט נסיעה…
עוברים ליד אגם נוסף – center lake.
לכאורה פה אמור להיות יותר שקט ורגוע כי אין בו השכרת סירות ..
כשנכנסנו לחניה צחקתי בקול גדול.
יום ראשון שלפני יום העצמאות היום.. החניון היה מלא וגדוש מפה לפה, ולא סתם אלא דווקא באלה שיש להם סירה רצינית משלהם!
המשכנו הלאה.
על מסלול רגלי אין בכלל מה לדבר בחום כזה, וזה היה די צפוי מראש…
אבל יש דרך נופית ידועה – דרך ה Needles , שאפשר להתרשם ממנה לא רע גם בנסיעה בלבד.
כן גם פה יש נידלס, לא רק במואב בקניונלנדס…..
יפה פה, באמת שזה החלק הכי שווה של הפארק לדעתי, אבל כבר הייתי תשושה מהחום והנסיעה האינסופית ואפילו לא יצאתי מהאוטו בכל תצפית .
בדיעבד חבל שניסיתי להשלים היום את ה Wildlife loop שלא הספקנו אתמול.. סתם הוסיף קילומטרז' מיותר לחלוטין, היינו מסתדרים מצויין בלעדיו.
לקראת המנהרה הידועה Eye Tunnel הצלחתי בכל זאת להתעורר קצת לחיים
פה ניתן לראות אותה מרחוק מהעיקול שלפני הגישה אליה
המנהרה מאוד צרה.. מאוד
כשהגענו אליה הגיעה גם עז הרים לשמח אותי קצת אז לא יכולתי שלא לצלם גם אותה..
את המנהרה עברנו בלי בעיה, חנינו בעצירה בצד השני ונתפנינו למופע האמיתי – איך האוטובוס יצליח לעשות את זה…
הוא הצליח אם היה לכם ספק!
מדובר בנהגים שמיומנים לעשות בדיוק את זה…
והנוף ביציאה מהמנהרה.. מחטים חדות במיוחד ויפות במיוחד
אחרי דרך הנידלס עוד עצירת התאוששות ב Sylvan lake.
לכאורה אגם גדול ועמוס, אבל דווקא אהבתי את הנוף שלו כשהסלעים מקיפים אותו מסביב
בזאת סיימנו את ביקורנו בפארק.
אני מודה שביחס לציפיות שהיו לי – התאכזבתי
שווה לבוא לנופש באחד האגמים אם בא לכם יום שכזה, או להסתפק בביקור ממוקד בנידלס, רצוי בשעות פחות חמות.
מדד הכוכבים לקאסטר פארק
אני 3.5 בן הזוג 4 ("הנידלס מעניינים אבל לקח זמן להגיע לשם… wildlife loop – פחות") פיקאצ'ו 3 ("הנידלס היו נחמדים, החמורים לא מעניינים")
ומה עכשיו?
תאמינו או לא אבל היום עוד ארוך…
בעקבות שירלי הזמנתי מבעוד מועד כרטיסים למופע רודיאו בעיר Belle Fourche, מופע מיוחד לכבוד יום העצמאות.. נשמע לי אירוע אמריקאי שכיף לחוות. אני ממליצה לרכוש כרטיסים מעט יקרים יותר עם הושבה מסומנת, שיהיה נוח לראות.. בכל זאת כנראה לא כל יום אנחנו מגיעים וגם כך מדובר בכמה עשרות דולרים לכרטיס, זו לא הופעה של קולדפליי…
אלא שמקאסטר פארק לבל פורש – שעתיים נסיעה. אהממ…
מאוד התלבטתי בזמן התיכנון לגבי זה והכרעתי על כוכב באיזור קיסטון, ושעם הנסיעה עד בל פורש – נתמודד (מבל פורש חזרה למלון כשעה בלבד).
ובכן יצאנו לדרך, וכדי לגוון אותה עצרנו לארוחת צהריים מאוחרת בעיירת המערב הפרוע Deadwood.
עוד נשוב לכאן מחר, בינתיים כיוונו את הניווט למוסד הידוע Saloon No. 10
אנחנו חולפים על פני הקומה התחתונה – בר ומכונות מזל… בדרכנו למסעדה בקומה העליונה.
המסעדה יקרה כנראה בגלל המוניטין שיצא למקום ולאו דווקא בגלל איכות יוצאת דופן, אבל העיקר שאכלנו וגם חווינו, לעיירה כאמור נחזור ואנחנו ממשיכים לבל פורש.
אירוע המוני.. אנחנו נוסעים בשיירה לעבר האצטדיון בו נערך האירוע.
אבל הכל מתקתק בצורה מושלמת, כולל שאטל שעובר ואוסף מהחניונים לכניסות.
לא כל כך ידעתי למה לצפות.. רק ידעתי שכדאי להכיר את החוקים, והם לא רבים מדי.
אין שום בעיה לאחר או משהו כזה.. אנשים יוצאים ונכנסים מהאצטדיון לאורך כל ההופעה, ויש גם דוכני מזון ומכירת מוצרים למיניהם.
אנחנו מתיישבים ביציע המכובדים במקום הפונה לשער ממנו יוצאים הסוסים.
האתגר הקלאסי – להישאר על הסוס המקפץ במשך 8 שניות בלי ליפול כאשר מחזיקים בסוס ביד אחת בלבד.
קל זה לא.. כנראה ממש לא!
ורבים מאוד הנופלים והנופלות, כנראה שחלק גדול מהמיומנות הוא לדעת איך ליפול כי מעבר ל 8 שניות אין שום סיבה להישאר על הסוס וצריך לדעת כיצד לרדת באופן יזום ובטוח.
וכך זה נראה… תראו את התנוחה של הסוס ושל הקאובוי.. לא להאמין
חוץ מזה היו גם סתם רכיבות מהירות בשתי ידיים כחלק מפרסומות וכדומה.. טוב נו שתי ידיים זה כבר קלי קלות
הייתה תחרות שהשתתפו בה שני בוקרים ביחד ועגל והיה צריך לתפוס אותו בשני קצותיו
והייתה גם תחרות בהקפת חביות
בהפסקה יצאנו לדוכני האוכל.. תור אינסופי והאמריקאים עומדים בסבלנות.
ומה יותר מתבקש באירוע המוני שכזה מאשר דוכן שמוכר סכינים??
בארה"ב זה יתכן…
בארץ מחרימים סכין אם מישהו ינסה להיכנס איתו לאירוע…. פה מוכרים…
כל כך לא הגיוני בעיניים של ישראלים.
מיותר לציין שאין כל בדיקה בטחונית של הנכנסים ומה הם מביאים איתם.
אני נהניתי מאוד מהחוויה של המופע, המלווה כמובן בהסברים של הכרוז , בניקוד, תגובות הקהל, ליצן שמסתובב, ועוד ועוד… הפנינג של ממש.
הייתה גם הופעה של משפחת קאובויים שלמה, ומדהים מה ילד בן שבע מסוגל לעשות.
אבל כפי שצפוי מראש- בשלב כלשהו הכרכרה הופכת לדלעת והסבלנות נגמרת, זה קורה לכל אחד בשלב אחר.
לפיקאצ'ו נמאס ממש אחרי ההפסקה, נשארנו עוד קצת.. אבל הספיק כדי שיזכור את הרודיאו לרעה.
בכל מקרה – יצאנו לפני הסוף כדי לא לעמוד בפקקים של היציאה, גם כך יש לנו שעה נסיעה למלון.
מדד הכוכבים למופע הרודיאו
אני 4.5 בן הזוג 3.5 ("ארוך מדי") פיקאצ'ו מינוס 1 ("רעש, כאב ראש, ארוך מיותר ומשעמם!")
הדרך למלון לוותה באינספור מטחי זיקוקים שיכולתי לראות מהישובים השונים שבדרך – הכל לכבוד ערב יום העצמאות.
מצד אחד מאוד מקפידים על המסורת הזו כך נראה, ומצד שני – הזיקוקים הרגישו לי "כמו פעם" בילדותי.. זיקוקים פשוטים ללא אפקטים מיוחדים כמו שראיתי בארץ בשנים האחרונות.
במובן הזה החגיגות של האמריקאים נדמות מאוד פשוטות וצנועות ביחס ל"וואו" שאנחנו רגילים לצפות לו בכל אירוע בארץ.
מחר הרביעי ביולי.. יום העצמאות עצמו.
לילה טוב.
המשך ל –
ארה"ב 2022 יום 14 – הרביעי ביולי, יום העצמאות!
חזור ל –
סיפור לפני הטיסה 