בוקר טוב ב 3 בבוקר, אנחנו נערכים ליציאה לטרק!

הנסיעה שלנו לקניון קולקה מתבצעת בואן משותף עם הקבוצה הגדולה שיש לה מדריך שונה, אבל זה זמן לוייב קצת אחר…

המדריך שלנו חוזה או בכינוי לשם חוזה – פפה Pepe – שמר לנו ספסל מקדימה, והואן ממשיך באיסוף של המטיילים מהמלונות השונים.

חושך.. הואן נוסע ואנחנו מנסים להמשיך לישון. בשש עצירה בעיירה Chivay. זמן לארוחת בוקר.

כיף לצאת ולחלץ עצמות קצת. קריר פה (כ 10 מעלות) גם בגלל השעה המוקדמת וגם כי הרכב עולה בגובה תוך כדי נסיעה (העיירה נמצאת בגובה 3635 מ' ובדרך עברנו מעל 5000), אבל לא קפוא.

ארוחת הבוקר צנועה , קוראים לה "בופה" אבל אל תתבלבלו..

לחמניות יש, אבוקדו מגידול מקומי פה באיזור יש, קפה פשוט ותה קוקה  – יש!

תיאבון גם היה כך שאכלנו היטב, ועכשיו ממשיכים לעוד כמה עצירות בדרך לקניון.

העצירה הראשונה ב Maca – יש פה חנויות מזכרות למיניהן, הדבר האחרון שעניין אותי בדרך לטרק, ויש גם את הגברות עם האלפקות.. עומדות ומחכות לצילום (ותשלום טיפ כמובן, לפי שיקולך).

נכון זה סופר תיירותי, ולא ברור למה הן כולן חושבות שצריך לקשט ולהלביש את האלפקה, אבל פעם ראשונה שלנו – ליטפנו את האלפקה (וואו כמה רכה!) והצטלמנו!

אני שולחת את התמונות לכמה חברות בישראל וכולן באותה תגובה – "נכון שזו בובה?"

אז לא, זו אלפקה אמיתית. 

נראה לכן שאצטלם עם בובה ועוד אשלח לכן ולא אכתוב שזו בובה?

מאחר שמשהו בצורת החשיבה הזו חזר בכל מיני ואריאציות גם בהמשך הטיול, ולאחר הרבה אינטראקציה עם הפרואנים, הבנתי שיש פה משהו שמאפיין אותנו כישראלים (גם אותי אין ספק) ונראה לנו טבעי והגיוני.

יש לנו סוג של חשדנות בסיסית בכל אשר נלך. לא להאמין סתם. תמיד נבדוק ונוודא שלא יסדרו אותנו. אנחנו תמיד רוצים להבין מה עומד מאחורי הדברים ולחשוב מה הצד השני רוצה ומה האינטרס שלו. מין סוג של ALERT פנימי שלא נגמר. וזה ממש לא המצב בכל מקום בעולם ובטח שלא בפרו… לפעמים הדברים פשוטים הרבה יותר, ואפשר פשוט להאמין ולסמוך, לא יקרה שום דבר. להם זה נראה סופר טבעי.

העצירה הבאה תצפית נופית, עצירה חביבה ואפשר לראות את הטראסות ואת הנהר.

העצירה האחרונה לפני שנגיע לקניון קולקה היא אחד המקומות הידועים ביותר באיזור ומושכת הרבה מאוד תיירים – תצפית הקונדורים.

הקונדורים אכן שם, עופות ענק שכמותם, אי אפשר לפספס.

לצלם זה קצת יותר קשה…זה מה שאני הצלחתי בפלאפון

וזו תמונה מהמצלמה של בן זוגי

הקונדורים עפים מעל הקניון

ולמי שלא רוצה לצאת בלי תמונה מפה יש גם "קונדור" אנושי …

אז מה עושים פה בכלל הקונדורים?

פפה הסביר לנו שבהרים הסמוכים היו האינקה מקריבים קורבנות לאלים באופן קבוע. הדם היה זורם מטה ומצטבר בנהר… והקונדורים הגיעו.

כיום לעיתים כשהקונדורים לא מבינים את תפקידם להגיע לפה, שוחטים לפעמים איזה חמור לנהר כדי שיבואו.. כן כן.  אז בכל זאת גם פה יש פרקטיקות קצת פחות תמימות…

טיילנו מספיק בואן והגיע הזמן להתחיל את הטרק.

אנחנו מגיעים למקום הנפלא הזה ב Pampa San Miguel – אתם רואים פה סוג של פחון

אבל מה פתאום.. מדובר במרכז לוגיסטי שאין כדוגמתו

שירותים ב 1 סול

השלמת משקאות וממתקים

השכרה של מקלות הליכה ופנסי ראש (כדאי מאוד מאוד להצטייד אם לא הבאתם!)

ואפילו תחנת דלק..

הכל  הכל  פה. לא ייאמן.

אנחנו מתארגנים לתחילת ההליכה, מצפה לנו מסלול די תלול לירידה מטה, 1300 מ' מצטברים על פני קילומטרז' של 7.5 ק"מ – זה ממש תלול!

מבט לקניון ממצפה סן מיגואל בתחילתו של המסלול

ואנחנו מתחילים.. תחילת המסלול מישורית וקלילה

מבט לגדה השניה של הקניון, בתחתית ממול נמצא הכפר שאליו אנחנו צריכים להגיע היום –  San Juan de Chuccho

אנחנו הולכים די באיזי עם פפה, עושים הפסקות, מקשקשים על אינסוף נושאים… בעיקר הגברים שבחבורה.

אבל מתישהו צריך לצבור את הירידה התלולה הזו והנה היא מגיעה.

במהלך הירידה אני עוצרת להביט בנהר, ומשהו בתמונה ובגדה הצהובה שלו מזכיר לי לא פחות ולא יותר את הנהר של ילוסטון!

אנחנו נמצאים כעת בצד הצחיח של הקניון, בהמשך נגיע לצד המיושב שלו שנראה שונה לחלוטין, ירוק ומלא בוסתני פרי ושלל גידולים.

אז ירדנו, ועוד ועוד ירדנו.

לצערי היום הזה היה חם במיוחד בשמש קופחת, עקב הגובה פה קל מאוד להישרף, והחום בהחלט הוסיף מאמץ לירידה.

לקראת הסוף כבר כאבו לי מאוד אצבעות הרגליים מהירידה הקשה, אבל עוד קצת ועוד קצת והגענו לנהר!

מפה עליה קצרה לקינוח ולאחריה המשך שטוח עד לכפר שלנו להיום – San Juan de Chuccho.

כפר זעיר של כ 30 משפחות, כן כן.

לא הגענו בזמן לארוחת צהריים (מעניין בגלל מי), אבל המטבח של בית ההארחה אילתר לנו צ'יפס עם אבוקדו וגוואקמולי וכשיש אבוקדו אין לנו תלונות…

קיבלנו את החדרים המשודרגים (למקום קוראים Posada Gloria, מסקרנות הצצתי כרגע ברשת וגיליתי שהוא אפילו מופיע בבוקינג בציון המפואר 9.1 ובמחיר המפואר כ 40 דולר ללילה לחדר משודרג שכולל חדר רחצה פרטי)

אנחנו מול הנוף

מתקלחים במקלחת הפרטית (מים חמים זה לחלשים, ושמפו זה מותרות – טוב שהבאנו)

מתכוננים להיילייט – ארוחת ערב בשבע!

בתוכנית העמסת פחמימות (אין כמו מרק אטריות), את החזה עוף לא הייתי מסוגלת לאכול, אבוקדו כמובן חזר גם בארוחה הזו (אין תלונות) ולקינוח .. אפרסק מקופסת שימורים? מזמן לא ראיתי את המוצר! תה קמומיל גם אהוב מאוד בפרו ומתאים לשעה, הוא נקרא פה תה Manzanilla.

אנחנו עייפים מאוד (זוכרים שקמנו לפני 3?) נשאר רק לישון…

מחר יהיה יום קל יותר. כך אומרים.

(טיפ – כמו שניתן לראות בתמונה השארנו בחדר את הדלת פתוחה לאיוורור. ובכן ביג מיסטייק, הגיעו שפע ברחשים זעירים. לא מזיקים אבל בכל זאת – עדיף לסגור כשחשוך בחוץ ומואר בחדר אחרת תהפכו למוקד עליה לרגל).

המשך ל –

חזור ל –

פרו יום 3  – ארקיפה : סיור בעיר ומנזר סנטה קטלינה

פרו – רקע