בוקר טוב, היום תוכנית קצת שונה.

קבענו סיור בעמק הקדוש עם אורי כהן, ישראלי שחי בו כבר כ 15 שנה.

הבכור שיגר אותי להזמין את הסיור הרבה זמן מראש, וכך עשיתי. בחרתי בסיור פרטי לנו, יש גם סיורים לקבוצות (בפייסבוק).

נקודת המפגש שקבענו הייתה ב"עיר הגדולה" של העמק הקדוש –  אורובמבה Urubamba , שרחוקה כשעה וחצי מקוסקו. אפשר להגיע לכאן ב"קולקטיבו", אבל בבוקר כדי לחסוך זמן התפנקנו במונית, כ 100 ₪ לנסיעה הזו. למעשה זו דרך שעשינו בדיוק אתמול כשחזרנו ממאצ'ו פיצ'ו אבל זה חלק מהמחיר של "טיול כוכב" מקוסקו.

אורי הגיע למפגש עם נהג ועם הכלבה החמודה שלו נינה שישר התחברה עם בני המשפחה, ומיד שקענו בשיחות אינסופיות.

על ישראל, פרו ועל מה שביניהן.

ועוד הרבה שיחות אישיות שהתגלגלנו אליהן.

כמו שאתם מבינים, זה לא סיור תיירותי קלאסי לעמק הקדוש כמו שמציעות סוכנויות הטיולים, לזה יהיה זמן ביום אחר.

זה יום של חוויות, של רגשות, והזדמנות נדירה להכיר את פרו הכפרית האותנטית דרך העיניים של אורי.

אז הנה קצת טעימות ממה שעשינו היום.

התחלנו לנסוע לאורך נהר האורובמבה

עצרנו באחד הכפרים שבדרך, הנה הכנסייה שבמרכז הכפר

מפה המשכנו לעיירה Ollantaytambo, גם הפעם לא בדגש ארכיאולוגי. עוד נשוב!  הנה מעט מהאווירה.. כיף של מקום.

עברנו גם בשוק המקומי

ובעודנו יושבים ליד השוק, וגם עושים אתנחתא בבית קפה בכיכר הסמוכה (כמה זה שונה מהסיור הדחוס בקוסקו!) , היה זמן להתרשם מהנשים שבאיזור.

בכפרים שבאיזור Ollantaytambo נהוג לחבוש כובע מעוטר בפרחים. עד היום באיזורים בהם טיילנו לא ראיתי נשים שחובשות כובע כזה. כמובן לכובע מתלווה חצאית אופיינית, ולרוב גם הבד/שק הצבעוני שמשמש את הנשים לסחוב כל מה שצריך לסחוב. חשבתי על זה כמה הכובע, השונה מאיזור לאיזור, הוא סוג של זהות מקומית.

הן לא התלבשו ככה "לכבוד תיירים", הן הולכות כך לכל מקום, גם לשוק.

והיו גם נשים בלי כובע מסורתי.. אולי הן ממקום אחר, אבל אי אפשר בלי לסחוב על הגב

מפה המשכנו הלאה לכפרים יותר רחוקים, עצרנו לארוחת צהריים באחד מהם.

הארוחה הייתה בצימר מקומי, מקום פשוט, מטבח פשוט, אבל היה כיף להכיר ולשוחח. האוכל מקומי, כולל פרחי קמומיל שפורטונה המארחת קטפה עבורנו מהגינה רגע לפני שהכנו את התה.

הצטלמנו למזכרת עם פורטונה ועם בעלה בפתח המטבח בו אכלנו

כששלחתי תמונה לחברות שוב נתקלתי בחוסר אמון כללי.. (לא אשמתן.. גם אני הייתי תוהה…) – הם התלבשו ככה רק לכבודכם כתיירים? 

אז לא, בכל מקום באיזור שבו נסענו, מקומות נידחים שאף אחד לא מצפה שתיירים יגיעו אליהם, האנשים באיזור התלבשו כך. זהו הלבוש המסורתי שלהם והם מקפידים עליו.

אמרנו שלום גם לילדים של השכנים

והמשכנו הלאה בנסיעה.

בכל מקום בדרך אורי מכיר אנשים, ואנחנו עוצרים , מחליפים כמה מילים.

לאט לאט אנחנו מגיעים לאיזורים רחוקים יותר ויותר, מה שאורי קורא לו "ערבות פרו". המקומות שבהם אנשים חיים באמת כמו פעם, והליכה של שעתיים לבית הספר (לכל כיוון) היא חלק מהחיים. ולפעמים גם אין חשמל – לפעמים מבחירה.

תראו למשל את הבית הזה – פה גרים אנשים, בסביבת הבית ראינו את עדרי האלפקות

יש למשפחה גם כלב שהתענג על ליטופיו של פיקאצ'ו, ופיקאצ'ו נהנה מאוד ממנו

כמו שאתם יכולים להרגיש, הכל זרם מאוד בטבעיות, באיטיות, בכיף

המשכנו בנסיעה עד לכפר הרחוק ביותר להיום

באופק – אגמים, ואלפקות… נוף מטריף.. סוף העולם שמאלה ותמשיכו עוד. הנוף הזכיר לי את סקוטלנד בסתיו, מינוס האלפקות.

מגיעים ילדים שחזרו מבית הספר, גם אותם ואת המשפחות שלהם אורי מכיר

ואנחנו יושבים להתרשם מעבודות היד של אחת מתושבות המקום, פיקאצ'ו התחדש לו בכובע אלפקה עבודת יד –  אבל באמת. אם יש משהו שלא חסר פה לתושבים הוא זמן.

וזהו, התרחקנו מספיק וצריך להתחיל לחזור…

בדרך אלפקות חוסמות את הכביש, מראות לנו מי בעלות הבית האמיתיות פה. אפשר גם לראות ביוטיוב.

בן זוגי ופיקאצ'ו יצאו מהרכב לדבר עם האנשים, הזדמנות להתרשם מהכובע החדש של פיקאצ'ו…

עוד מבט אחרון לנוף המהמם פה

ואנחנו ממשיכים בנסיעה ובעוד ועוד שיחות עד אורובמבה.

היה יום מיוחד במינו, יום קסום שלא נשכח, נהנינו מאוד

מדד הכוכבים לסיור העמק הקדוש עם אורי כהן

אני 5  בן הזוג  5  פיקאצ'ו  5

באורובמבה אנחנו נפרדים מאורי, הולכים לאכול ארוחת ערב.

אחר כך מחליטים להוסיף חוויה לארסנל ולחזור לקוסקו בקולקטיבו ולא במונית.  8 סול לאדם בואן גדול ואנחנו מגיעים עד לקוסקו, משם היה קל מאוד לעצור מונית קצרה ולחזור למלון.

לילה טוב!

המשך ל –

פרו יום  13 – "יום חופשי" בקוסקו

חזור ל –

פרו יום  11 – מאצ'ו פיצ'ו

פרו – רקע