פרו יום 14 – העמק הקדוש הקלאסי

בוקר טוב, חזרנו לפעילות…

אנחנו אוכלים ארוחת בוקר במלון החדש (כבר הבנתם שהעיקר שיש אבוקדו), ויוצאים לסיור פרטי בעמק הקדוש עם AB Expeditions.

למה פרטי? בזמן התיכנון נכנס לי רעיון לראש שאני רוצה לראות את השוק הכפרי הגדול – שוק יום רביעי באורובמבה. במקרה הסתדרו לי כל הכוכבים במקומם ובאמת היה לי פנוי יום רביעי לעמק הקדוש, אלא שאף חברה לא הציעה את השוק הזה בתוכנית…

אבל בפרו כמו בפרו – אם מזמינים טיול פרטי אפשר בקלות לשנות הרבה דברים.

אז בניתי מסלול מוסכם עם החברה, ואפילו לא הגזמתי בתכולות כדי שלא ייצא יום מאוד עמוס בנסיעות , וקדימה נצא לדרך עם המדריכה אינגריד. בואו נראה אם ההחלטה הזו הייתה צל"ש או טר"ש.

אינגריד בחורה נחמדה ועם אנגלית מעולה.. סוף סוף, ואנחנו יוצאים לדרך.

שוב אנחנו נוסעים לאורובמבה, והפעם כאמור בתוכנית שוק יום רביעי הגדול.

מדובר בשוק אותנטי לחלוטין, אף תייר לא נראה באופק, ובאים אליו מכל הכפרים, גם מהרחוקים שבהם. כולם רוצים למכור תוצרת ולקנות תוצרת.

עוד לפני שנכנסים לשוק באופן רשמי, בשוליים כבר רואים אנשים שבאו למכור קטניות משקי ענק

או למשל מה שנראה כמו יבול אנונה מכמה עצים…

אנחנו נכנסים פנימה ומסתובבים הרבה באיזור הירקות והפירות, חלק גם טעמנו…

אינגריד מסבירה לנו על הכובעים השונים של הנשים.

כמו שכתבתי קודם – כובע זה זהות, זה מקור.

כובע חום מעיד על אשה שבאה מצ'ינצ'רי

כובע לבן – אשה שבאה ממאראס

כובע שחור קטן – אשה שבאה מפונו

כובע עם פרחים – איזור אולנטאייטאמבו

לחלק יש הרבה סחורה, וחלק מהנשים (בעיקר נשים) יושבות ליד כמות ממש קטנה שהביאו למכור

חלק מהנשים לא מבזבזות את הזמן, ותוך כדי המתנה ללקוחות מכינות את הסחורה שתהיה קלה יותר ללקוחות – למשל מוציאות גרגרי אפונה מהתרמילים, מכינות שקיות עם ירקות חתוכים למרק, ועוד ועוד

השוק ענק, פשוט ענק

ויש הרבה לקוחות, אבל עדיין כמו תמיד אני אתהה – האם כולן הצליחו למכור את הסחורה? איך זה יכול להיות?

מרגישים שאני מתלהבת מהשוק? מוזמנים גם להסתכל ביוטיוב

הנה התירס הסגול.. איזה פוטוגני

ויש גם את התירס הלבן, שהגרגרים שלו גדולים יותר מהתירס הצהוב שלנו

אנחנו טועמים גולדן ברי טרי – סוג של סופרפוד שנמכר מיובש ב iherb…. אבל לצערי זה ממש ממש לא טעים…

ואיזה דלעות יש פה!

פיקאצ'ו משלים קצת אימוני כוח שהפסיד בזמן הטיול…

כמו שהובטח, אין פה אף תייר חוץ מאיתנו, ומתנהל מסחר ער ואמיתי לגמרי

כמובן אם יש פעוט גם הוא מגיע לשוק, וזה מעייף לפעמים…

ועוד קצת תמונות, סוף סוף מוכרת שמגיעה מצ'ינצ'רי (כובע חום!)

ויש גם מוכרת מאולנטייטאמבו

ומפה אנחנו מגיעים לאחד ממוקדי המשיכה הייחודיים של השוק – איזור בעלי החיים. אתם מוזמנים גם ליוטיוב.

פה בתוך השק יש תרנגולים זכרים.. חיים

ויש גם שרקנים.. כמובן

עוד כמה תמונות.. נוכחות נשית שולטת, כולן עם שק על הכתפיים..

וצריך קצת לאכול, בתפריט גם ממתק משולב ג'לי וקצף ביצים, כדאי לראות ביוטיוב למה בכלל לא צריך את המיקסר שלכם בבית…

וזהו.. סיימנו את הביקור, אז צל"ש או טר"ש? מבחינתי צל"ש!

זה היה רעיון שנכנס לי לראש אבל הוא לא איכזב!

ועכשיו אנחנו נוסעים לאולנטאייטאמבו , הפעם ניכנס סוף סוף לאתר הארכיאולוגי המפורסם שם. מזמן לא שמענו קצת על האינקה…

מדובר באתר ששימש לכמה מטרות שונות. גם למנוחה ("טאמבו"), גם כמרכז צבאי, גם כמרכז לגידולים חקלאיים בטראסות , וגם כלל מקדש כמובן.

העיירה נמצאת בין שני עמקים ולכן היוותה מקום מנוחה אטרקטיבי כל כך. חלק מהאנשים הזקוקים למנוחה היו בעצם שליחים, בחורים צעירים שהעבירו מסרים ממקום למקום באמצעות שיטת הקיפו Quipu של האינקה. בשיטה הזו סומנו בעיקר מספרים באמצעות חוטים וקשרים. רק מומחים ידעו לקרוא את המסרים, השליחים עצמם לא ידעו מה הם מעבירים. עד היום לא גילו את פרטי השיטה לכל רבדיה.. המומחים לקחו את הסודות איתם לקבר.

אנחנו עולים קצת בחלק מהמדרגות ומביטים בהר שממול לאתר.

כן, גם פה יש לא מעט מדרגות לאורכן של הטראסות הדקורטיביות.

בהר שממול אוחסנו מאגרי מזון מיובש עבור אולנטאייטאמבו.

אבל מסתבר שהמאגרים לא סתם נאגרו שם… אינגריד מראה לנו שבהר יש בעצם פרצוף באמצעו

פרצוף די זועם יש לומר -הוא שייך לאל Wiracocha, אותו אל מרכזי, "בורא" (האליפסה שראינו בתרשים המוזהב בקוריקנצ'ה שבקוסקו).

מאגרי המזון נבנו סביבו. מה שבטוח בטוח.

אינגריד מספרת לנו מי הוא אותו אולנטאיי שמופיע בשם העיירה אולנטאייטאמבו. מדובר בגנרל שעזר לקיסר האינקה פאצ'אקוטי . העיירה עצמה זכתה לכינוי "עיר האינקה החיה האחרונה
שכן היא בנויה ברובה על בסיס בתי אינקה.

ונחזור לאותו הר גדול…בקצה הסלע פרופיל של מלך האינקה. פה היה צריך קצת דמיון.. קצת הרבה… התיכנון של האינקה היה שב 21 ליוני, הרי הוא היום הקצר בשנה ולכן חג האינתי ריאמי, השמש תעבור מהפרופיל הזה למקדש השמש פה.

מבט לאיזור הצבאי של המקום:

והנה עלינו עד למעלה ממש, אפשר לראות מפה איזורים של טראסות אחרות – הטראסות החקלאיות, ואפשר גם לראות את בתי העיירה באופן ברור יותר.

המשכנו למקדש השמש. הבניה שלו לא הושלמה, יש פה מספר אבני ענק שהגיעו להר באמצעות סוג של גילגול על רמפה.

ובזאת סיימנו את הביקור במקום. ההסברים היו מעניינים וברורים והיה לנו ביקור מוצלח.

הפסקה קטנה לשוק

ואנחנו חוזרים לאורובמבה. בחרתי לאכול במסעדה El Huacatay שנמצאת בבוסתן מקסים ונהנינו מאוד.

אנחנו ממשיכים לשני אתרים סמוכים זה לזה.

הראשון הוא מוראי – Zona Arqueologica Moray, טראסות חקלאיות ששימשו את האינקה כמעבדה לגידולים חקלאיים

יש פה 13 טראסות, במקור גובה כל טראסה היה 2 מטר, מה שיצר הבדלי טמפרטורה משמעותיים בין טראסה לטראסה. אבן הגיר אגרה את החום במשך כל היום, אבל בלילה האזורים הגבוהים יותר התקררו מהר יותר וההבדל בטמפרטורות הגיע ל 8-10 מעלות בין הטראסה הגבוהה ביותר לנמוכה ביותר. התוצאה של הניסויים הייתה הרחבה של אזורים בהם ניתן למשל לגדל תירס או תפוחי אדמה, ולהיות פחות תלויים בגידול שלהם באזור בגובה ספציפי.

האתר השני, די קרוב, הוא בריכות המלח של מאראס Salineras de Maras

קודם כל מדובר במראה מרהיב…

אז מה בעצם קורה פה?

בסמוך לבריכות המלח נמצא סלע מלח ענק, עוד מהימים שהיה פה אוקיאנוס. המקומיים הפנו מי מעיין טבעי כך שיעברו על פני הסלע הזה ויהפכו למי מלח. המים האלה מנותבים לבריכות אידוי עתיקות, עתיקות אפילו יותר מתקופת האינקה. הבריכות נמצאות בבעלות קולקטיבית של אנשי מאראס, כל אחד עובד בבריכה שלו ומפיק את המלח שלו, ואפילו ראינו אחד מהם בזמן העבודה.

זה היה האתר האחרון לטיול שלנו היום. ויתרתי על נסיעה ל Pisac בקצה אחר של העמק הקדוש, שם יש עוד אתר ארכיאולוגי וגם שוק אומנים, אבל אי אפשר להספיק הכל ביום אחד..

הנוף באיזור מאראס מהמם, ואנחנו נוסעים חזרה לקוסקו.